פרשת בא

"וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". (שמות י', י"ב).

התכלית – ללמד את הבנים!

עיקר חייו של היהודי הוא להעביר את התורה ואת האמונה בהשי"ת לדורות הבאים.
אם אדם לא מחנך את הילדים שלו בדרך ה', הפסיד את החיים שלו, גם את העולם הזה וגם את העולם הבא, הכל מפסיד.
בפרשתינו, המספרת על גאולת מצרים, יש שוב ושוב דגש על המצוה הזו.
פעולות רבות נעשו, ונעשות בכל דור ודור בלילה הסדר, כדי לעורר את סקרנותם של הילדים, כדי שירצו לשאול, וכדי שנוכל לענות להם תשובות.

כאשר בני ישראל יצאו מארץ מצרים, הם נשאו איתם מעט מאד.
כסף וזהב שהוציאו מהמצריים, ובצק של מצות.
ילדי בני ישראל ראו בחוש מה חשוב אצל הוריהם: הם העמיסו את הכסף והזהב על החמורים, מה שמסמל חומריות.
אבל את המצות, אשר מסמלות מצוות ורוחניות, צררו על שכמם.
כאשר משהו חביב לנו ביותר, אנו מחזיקים אותו בידינו ולא מניחים אותו.
זה מה שהילדים ראו והפנימו.

התפיסה של הילד לגבי ההורים שלו מתבססת על מה שהוא רואה בעיניו.
באחת מתלמודי התורה בארץ, ביקשו שכל ילד יצייר את האבא שלו.
וכך היה ילד שצייר את אבא שלו לומד, ויש ילד שצייר את אבא שלו אוכל, יש ילד שצייר את אבא שלו מסתכל בתוך הסיר של האוכל, ויש שצייר את אבא שלו כל הזמן סופר דולרים… אתם מבינים?, כל אחד מה שהוא רואה את אבא שלו ככה הוא צייר אותו.
יש אחד שצייר את אבא שלו צועק וצועק… משום שכך היה רגיל בתדירות.
הבה נתאמץ להיות דוגמא טובה עבור ילדינו. הבן לומד להכיר את הקב"ה דרך אבא ואמא.
הבה נהיה עבורם סמל ודוגמא לאהבה ולקדושה.

אכן, עיקר החינוך הוא בתוככי הבית פנימה.
והיכן עוד? בתלמוד תורה. התלמוד תורה שהילד הולך אליו זה כמו 'בית חולים רוחני' שלוקחים את הילד ומחנכים אותו ומדריכים אותו בדרך נכונה.

סיפור – המחנך המפוזר

מעשה שהיה בבית ספר ב'מונסי'. המנהל היה הרב נטע שלמה זילבר.
היו שם בביה"ס מורים מעולים. היה שם מורה אחד שהיה מחנך בחסד עליון, אבל היה מפוזר, 'שלוּמפר' היו קוראים לו כי היה מאד מפוזר.
שואלים אותו על דבר מסויים והיה שוכח.

המנהל כמה פעמים רצה לפטר אותו, אבל כל הילדים שעברו תחתיו כולם נהיו תלמידי חכמים, כי היה ירא שמיים ומלמד בדיוק גדול.
כל ההורים והילדים היו אוהבים אותו מאוד, אך להנהלה היה קשה לעבוד איתו כי הוא לא היה מסודר למרות שהוא היה מורה טוב.

 יום אחד המנהל קרא לו ואמר לו 'תדע לך, מחר צריכה לבוא קבוצה של עשירים.
יבוא איזה עשיר אחד גדול ואולי ייתן לנו איזה בניין.  אני מבקש ממך לשים לב למה שאני מדבר איתך.
תבוא בבקשה תבוא מסודר, תבוא יפה ותשתדל לא לשכוח זאת'.
אמר: 'אני אשתדל'. אמר לו 'תכין את הילדים שיצליחו במבחן'.

למחרת, בדיוק כשבא המנהל עם העשירים לכיתה, שיחק ישב המורה עם הילדים על הרצפה, שקוע איתם יחד במשחק מהנה…

ראה זאת המנהל ואמר לעצמו, "גמרתי בליבי- זהו, אני מפטר את המורה… איך ייתכן שבשעה שאני מכניס את העשיר, אמצא את המחנך כך על הרצפה?! זו בושה גדולה!" ובאמת אחרי שהם הלכו, מסר למורה הודעת פיטורין.

אמר לו המורה: 'תראה, יש לי עשרה ילדים בבית. אם אתה מפטר אותי, ממה אתפרנס?'.

אמר לו: 'אתה לא תשב פה יותר!' ופיטר אותו.

אבל מה קרה בסוף? החלו להגיע טלפונים בהולים אל המנהל, בזה אחר זה. מתקשרים ומודיעים למנהל שבן אחד שלו שבר את הראש, הבן השני שבר את הרגל, אשתו נפלה, ומתחיל להיות לו בכל הבית מהומות…

תלמיד חכם אחד פנה אל המנהל בעדינות: 'הרב, אתה פגעת באיזה מישהו?'.

אמר 'כן, אני יודע, זה המורה'.

אמרו לו -'תתקשר אליו ותבקש סליחה ותחזיר אותו'.

התקשר אליו ואמר 'תמחל לי'?!

אמר: 'אני מוחל לך, אבל אני לא חוזר אליך לביה"ס. הקדוש ברוך הוא מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם. למחול, אני מוחל. אבל לחזור, יש לי מקום יותר טוב, שנותנים לי שם יותר ואוהבים אותי ואני שמח שם. אבל אני מוחל לך מחילה גמורה'!

יש עוד המשך לסיפור.

אחרי כמה ימים מתקשר למנהל אחד העשירים שהיה בביקור ואומר לו: 'הכי הרבה נהניתי מהמורה ששיחק עם הילדים על הרצפה!.
כולם היו רציניים ואמרו לתלמידים 'שב במקום!, אל תזוז!, אבל זה, מורה שאוהב את הילדים.
כל מורה נתן פקודות לילדים 'תשב!, תעשה כך וכך וכו'.
אבל זה, ישב איתם ושיחק איתם כמו שצריך להתנהג עם ילדים, ולא מעניין אותו אם זה זז או קופץ… ובזכותו אני נותן לך בניין חדש!
בזכות המורה הזה אני מסדר לך את כל התלמוד תורה'.

הוא פיטר אותו, בעוד שכל מה שהוא קיבל זה בזכותו. ככה זה הולך.
אבל איזה קידוש השם היה כשראו אותו איך שהוא מטפל בילדים, משחק איתם ואוהב אותם. וזה האמת, וזו הזכות הכי גדולה.