דברי חיזוק לימי בין המצרים

סיבת תענית שבעה עשר בתמוז  – "הובקעה העיר"

ולמה, בעצם, החומות הן כל כך חיוניות עבורינו?

הגמרא אומרת, שבחורבן בית ראשון הובקעה חומת העיר ירושלים בט' בתמוז ולא בי"ז בתמוז.
לכן, כל שבעים שנות גלות בבל היו צמים בט' בתמוז.
אבל, שואלים המפרשים, הרי צום י"ז בתמוז הוא לא רק על שהובקעה העיר, אלא על עוד ארבעה דברים שקרו באותו יום:
שרף אפוסטומוס את התורה, נשתברו הלוחות, בוטל התמיד והעמידו צלם בהיכל.
האם רק בגלל שהובקעה העיר צמו בט' בתמוז? אכן שאלה חזקה מאוד.
אלא, התחלת החורבן היא כשנפרצות החומות, במיוחד כאשר אלה חומות ההלכה, חומות הצניעות, חומות השבת, חומות הכשרות, חומות הטהרה…

ברגע שבוקעים את החומות האלה, זה חורבן אמיתי.
לכן, "פורץ גדר, יישכנו נחש" – מי שפורץ את הגדרות, את החומות, את הסייגים, זה חמור מאוד.
כתוב, "לְיֵצֶר, משפחת היצרי" – זו אומנותו של יצר הרע, שאומר לו כך ואומר לו כך, ולאט לאט אדם מתדרדר.

גם על היוונים כתוב, "ופרצו חומות מגדליי וטמאו כל השמנים".

היוונים גזרו הרבה גזרות קשות על עם ישראל, אז למה מדגישים רק את העובדה ש"פרצו חומות מגדליי"? אלא, שהעיקר זה ה"חומות" שהם פרצו.

למה הדבר דומה? לאדם שרואה מישהו שטיפס לקומה שישית או עשירית ורוצה לקפוץ למטה.

כולם צועקים לו, "תעצור, תעצור, אל תקפוץ!" והוא מתעקש, "לא, אני קופץ!" אומרים לו: "אבל למה? אם תקפוץ, אתה תתרסק לגמרי!" אך הוא טוען שלא, "אני אקפוץ רק קומה אחת…
אני אעצור באמצע…" האם הוא באמת יכול לעצור? ודאי שלא. אי אפשר לעצור.

כך זה גם בעבודת ה'. אם האדם מתחיל להתדרדר, השם יצילנו, אין מי שיעצור אותו אחר כך.

כתוב, "טומאתהּ בשולֵיה" – רבותינו אמרו, שהכל מתחיל מהשוליים…
למשל, אדם קנה בגד יפה ואיכותי בדוגמא מאוד מיוחדת.

ואז הוא הולך לחייט ומבקש ממנו, "תעשה לי תפר חיזוק מסביב הבגד, שלא יִיפָּרֵם".
אם לא יעשה לו תפר חיזוק, הכל ייפרם והבגד ילך לאיבוד.

הבה נגדור את הפרצות בעבודת ה' שלנו, נשמור על גדרות הקדושה לבל תפרצנה, ונזכה בקרוב ל"שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה".

סודות השעות

רמזים ופרפראות נפלאים על הימים והשעות של "בין המצרים"

ימי קירבה מיוחדים

ימי בין המצרים, שהם 21 ימים קדושים המסתיימים בתשעה באב, הם בספירת הבינה – שֵם "אהיה" ו"בינה" הם בעולם התשובה.
בימי צרה, מלך מלכי המלכים נמצא עימנו – "עִמו אנוכי בצרה". הקב"ה נמצא בתוכנו.
איפה אפשר למצוא את האבנים הטובות והמרגליות? עמוק בתוך האדמה, בהרי החושך.
שם אפשר למצוא אותן… עכשיו, כל המרגליות טמונות פה, בימים הגדולים האלה, וצריך רק לחצוב ולהעלות אותן.
כשאדם רוצה להיכנס לארמון המלוכה, הוא דופק ומבקש שיפתחו לו.
האם יפתחו לו מיד? לא. אבל עכשיו לא צריך ללכת לדפוק בדלת, כי הקב"ה ממש פה, הוא נמצא איתנו.

איך חז"ל רומזים ב"סדר נזיקין" על הדרך לקירוב הגאולה?

כתוב, "קרקע נקנית בכסף, בשטר ובחזקה" (בבא קמא עט, ע"א).
"קרקע" היא ארץ ישראל, ארץ הקדושה. היא "נקנית בכסף", בכיסופין לה' יתברך.
היא נקנית גם "בשטר", שזה התורה, וגם "בחזקה".
"מכי דייש אַמִצרֵ" – כשהאדם מיצר ובוכה בבין המצרים.
"דייש" זה אותיות "שָד-י", וזה סימן שהקב"ה עמנו בימי "בין המצרים".

כמה שעות יש בימי "בין המצרים", ולמה זה רומז?

ימי "בין המצרים" מתחלקים לשניים. ישנם 13 הימים שמי"ז בתמוז ועד ראש חודש אב, ואחריהם עוד תשעה ימים המסתיימים בתשעה באב.
22 ימים הללו, כפול 24 שעות ביממה, מונים יחד 528 שעות.
אם ננכה מהם שלוש שבתות, שבהן לא מתאבלים על חורבן בית המקדש, אפשר להפחית 72 שעות מהחשבון.
יש לנו גם את ראש חודש, שזה עוד 24 שעות שיורדות לנו.
אם נוסיף גם את שש שעות אחרונות של יום תשעה באב, שעליהן כתוב "קרא עלי מועד", יוצא שיורדות לנו 102 שעות.
אם נפחית את 102 השעות האלה מ-528, שהם בגימטריא "מפתח", נישאר עם 426 שעות.
על זה נאמר "הנה אנוכי יוצא בתוך מצרים". "תוך" הוא בגימ' 426. "מִצְרַים" זה ימי "בין המצרים",
שבהם הקב"ה בא בתוך בני ישראל ורוצה לראות איך הם משפרים את מעשיהם.

כיצד שעות אלו מכפרות על חטא העגל וחטא המרגלים?

רבנו האר"י כותב, ש-13 הימים האחרונים של חודש תמוז, הימים שאחרי י"ז בתמוז ועד ראש חודש אב, באים לכפר על חטא העגל,
ותשעת הימים שבין ראש חודש לתשעה באב באים לכפר על חטא המרגלים סה"כ, יש לנו בהם 426 שעות, כמו שחישבנו קודם. "עגל" בגימ' 103, ו"מרגלים" בגימ' 323 – וביחד הם בדיוק 426.
426 השעות הללו מכפרות על חטא העגל וחטא המרגלים. זה פלא פלאות.

תפילה על צער השכינה

להנצל מצרות על ידי תפילה, ותפילה על צער השכינה
ימי בין המצרים הם ימי אבלות על חרבן בית המקדש, וימי תפילה על הגאולה השלימה.
והנה, לאדם ישנם גם צרות פרטיות. כאשר אדם פונה אל ה' בתפילה ומבקש ממנו שיגאלו מצרותיו הפרטיות, יש אומרים שמקיים גם בזה מצוות צפיה לישועה.
ואכן, רק זוהי הדרך להנצל מצרות – על ידי התפילה לה'.
(כל שאר ההשתדלויות הן בגדר מצוה, אך העיקר הוא התפילה.) אולם, שומה עלינו לדעת כי
אם נהיה חכמים ונתפלל על צער השכינה, כל הבעיות האחרות תפטרנה ממילא!
אם לשכינה הקדושה יהיה טוב, לכל עם ישראל יהיה טוב. אם יבוא שפע לשכינה, לכל עם ישראל יבוא שפע, ויהיו ישועות.
משיח יבוא כאשר נפסיק לדאוג רק לצרכינו הפרטיים

הגמרא אומרת: "אין בן דוד בא, עד שתכלה פרוטה מן הכיס."

אומר על כך ה"חוזה מלובלין": ה"פרוטה" היא מלש' "פרטיות", כשהאדם דואג רק לפרטיות שלו ולא שם לב לצער השכינה, אז "אין בן דוד בא".
כלומר, הגאולה אינה יכולה לבוא עד שתכלה ה'פרטיות' מהכיס.
האדם צריך להפסיק לדאוג רק לעצמו ולנוחיותו, ויתחיל לדאוג להרמת קרן השכינה.
איך ההתבוננות בהרגלי החיים של האיילה יכולה לקדם אותנו בעבודת ה'
אנחנו צריכים להיות כמו אותה אילה שעוזבת את הצרות שלה ומתפללת על חברותיה "כאייל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוקים".
אומר לנו מורנו ורבנו ר' יוסף עדס זצ"ל, שיש פה שאלה.
למה כתוב "כאיל" ולא "כאילה"? הרי "תערוג" הוא פועל בלשון נקבה.
צריך היה לכתוב "כאיל יערוג" או "כאילה תערוג".
אלא, מתרץ לנו הרב עדס, הגמרא אומרת ב'בבא בתרא', שהרחם של האיל צרה, וכשהיא צריכה ללדת היא זועקת להשם יתברך בשבעים קולות.

ואז ה' מזמן לה בהשגחה פרטית נחש שיכיש אותה ברחמה.
ואז הארס הזה פותח את הרחם, וכך היא יכולה ללדת.
הקדוש ברוך הוא עושה נס, שהנחש לא יקדים ולא יאחר להקיש אותה, כדי שהאילה לא תמות.
מצד שני, ברגע שהיא רואה שהחברות שלה צריכות מים או כל ישועה אחרת, אזי גם אם היא צריכה ללדת, היא עוזבת את הצרה הפרטית שלה ומתפללת עליהן, כאילו היתה "איל" שלא יכול ללדת.
כך אומר גם דוד המלך: "ריבונו של עולם, כמו שהאילה דואגת לחברותיה גם בשעה שהיא עצמה צריכה ישועה, 'כן נפשי תערוג אליך אלוקים'

גם אני שוכח את הצרות הפרטיות שלי ומתפלל אליך…"