סוגיות רבות בתלמוד בבלי, מפרשים רבים, מדרשים לאורך הדורות, בחלקים נכבדים מהם מנהלים דיונים קשוחים סביב המקורות ללימוד דין פלוני או הלכה אלמונית, והכל רק בגלל שהדבר אינו כתוב במפורש, או כוונתו ופרטיו לא בהירים כשמש.
ומדוע זה ככה? מפני שהתורה אינו ספר סיפורים או תפריטים והרחבות, בתורה כתוב רק מה שהיה חייב להיות כתוב, עיקרי הדברים החשובים, כל השאר יילמד בדרכים אחרות, ולא חסר, בשלש עשרה דרכים התורה נדרשת וכדברי ר' ישמעאל.
הווי אומר, רק כל מה שלא היינו יכולים ללמוד באמצעות 13 הדרכים נכתב במפורש, או להיפך, נכתבו רק הדברים שבאמצעותם ניתן ללמוד עליהם וגם על כל שאר הדברים שלא נכתבו וניתנים להילמד מהם באמצעות 13 המידות.
– מה שלא חייבים לא כותבים?
והנה, אחר כל זאת נשאלת השאלה, בשבוע שעבר סיימנו את חומש במדבר, והשבת נתחיל בסימנא טבא את חומש "דברים".חומש "דברים" הכינוי הנוסף שלו הוא "משנה תורה", ולמרבה ההפתעה במה עוסק החומש? מהם תכניו? כשמו ממש "משנה תורה", דברי הפרידה של משה רבינו ע"ה מעם ישראל בהם הוא חוזר בנימה אישית ובסגנון מתומצת על כל אשר אירע להם יחדיו בשנות הנהגתו אותם, ובין לבין המצוות, החוקים, מעט תוספות שרלוונטיות כעת יותר ערב כניסתם לארץ ישראל והמצוות המיוחדות בה, הדרן.
היתכן?
היתכן שספר התורה המוקפד והמדוקדק כל כך, מפנה מקום לחומש שלם שרובו אינו אלא חזור על כל מה שכבר סופר ונלמד? איפה העריכה והצנזורה שבכל שאר החומשים חתכו את כל מה שלא חייב ממש להיכתב?!
כאן נכנסים לתמונה גדולי המפרשים ומעניקים לנו נקודת חשיבה יסודית ומהותית בהבנת התורה, היהדות, והטקסט המקראי.
– לא רק הנתונים היבשים קריטיים, כי אם ובעיקר המשמעות הפנימית שלהם.
חייו של היהודי אינם אוסף של הנחיות נהלים חוקים מצוות ואינפורמציה בסיסית מההיסטוריה של העם שלו, לא, כל אלו הם רק חל ממרכיבי התמונה המלאה של חייו, של המורשת, ושל יהדותו.
היידשקייט, התצרופת של כל אלו יחד לכדי חוויית חיים עשירה ומרוממת, מלאה ברוחניות ובערכים מרוממי נפש ומשמעות היא המוצר השלם.
זה נכון שהתורה מקפידה על כל אות ותג, ובטח על כל מילה ומשפט, ולכן ורק בגלל כך, עצם כתיבת החומש הנוסף חומש דברים הנקרא "משנה תורה" מלמדת אותנו כי ללא שהיה נכתב, היה חסר בכל התורה, הנימה האישית של משה רבינו, ההדגשים, הרעיונות, המשפטים, אופן התיאור שלו, ניסוחי המצוות מחדש ועוד כל מיני, כל אלו מגדירים ביתר שאת את הפירוש המדוייק והפרטים החשובים, את היחס ואת מוסר ההשכל, בלעדיהם העיקר היה חסר מן הספר.
הסיפור של העם, האירועים, אינם אסופת סיפורים, זוהי המורשת שלו, ההיסטוריה ומעשי הגדולים אינן נקודות אינפורמציה מן העבר בלבד אלא הפנימיות של השתלשלות הדורות ומעבר התורה המסורה בדרך השמורה מדור לדור.
– חודש מנחם- אב, תשעת הימים, תחושת האבל.
אתמול חגגנו את ראש חודש מנחם-אב, ובעצח נכנסנו לשליש השני של תקופת האבילות שאנו בה, השליש הראשון הוא מי"ז בתמוז עד ראש חודש אב, השליש השני הוא מראש חודש אב עד שבוע שחל בו, והשליש האחרון והחמור ביותר הוא שבוע שחל בו תשעה באב, ותשעה באב כמובן.
הייתכן לחשוב שתקופות מעין אלו היו נשמרות ומורגשות כפי שהן רק בזכות הלכות אבילות ומנהגי הלכה של הצער וכו'?! ממש לא
התקופה מורגשת בעיקר סשל האלמנטים התרבותיים היצוקים בה, האווירה המסורתית, הטעמים, מנגינות הקינות, ההתעסקות במה שקרה, כל אלו מעניקים משמעות מוחשית ורצינית ומועילה להלכות המעשיות בהם אנו נוהגים.
הרמב"ם מביא בהלכות תעניות את דברי הגמרא "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבים בשמחה", והאחרונים תמהים על ציטוטו זה, וכי הרמב"ם הוא ספר ציטוטים או ספר הלכות?! היה לו להזכיר את של אב בהלכות תעניות ואת של אדר בהלכות פורים (קריאת מגילה), מה פתאום הוא בוחר לנכון להביא את הציטוט הזה.
ועונים על כך בדרך צחה, גם על פי דברי הגמרא שאמרה "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בנחמתה/בנינה/שמחתה", דהיינו, ככל שאדם מבטא את הצער והאבל על החורבן, כך השמחה שלו תגדל בבניין ירושליים, ככל שאתה מעשי יותר ביחס להבנה שלך, כך החווייה שלך עשירה יותר, וגם כשכר מובטח לך שתשמח.
אם כן רואים קשר ישיר בין האבילות על הטעון אבילות, ובין השמחה על הטעון שמחה.
על פי זאת מסבירים את דברי הרמב"ם שבחר לצטט ולכתוב "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבים בשמחה", יש למיעוט השמחה באב קשר ישיר לריבוי השמחה באדר.
מתחברים מכל הבחינות לעבר ולהווה הרוחני שלנו, וכך מבטיחים עתיד משובח ואיכותי.
ויהי רצון שאכן נזכה לראות בבניין ציון ירושליים, והמנחם ינחמנו בשובו ברחמיו לציון, אמן.
שבת שלום ומבורך.
הגות ומחשבה
הגות ומחשבה
הגות ומחשבה