סדר ט"ו בשבט

מקובל לסדר את השולחן בפירות האילן, ולאחר מכן אבי המשפחה או עורך הסדר פותח בדברי הקדמה על משמעותו ומקורו של ט״ו בשבט.

אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם בְּאֶחָד בְּנִיסָן – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלִרְגָלִים בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעֲשַׂר בְּהֵמָה בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וּלְשְׁמִיטִין וּלְיוֹבְלוֹת, לִנְטִיעָה וְלִירָקוֹת בְּאֶחָד בִּשְׁבָט – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ!

יִקְחוּ מַאֲכָל הֶעָשׂוּי מִן הַחִטָּה אוֹ שְׂעוֹרָה – כְּגוֹן עוּגוֹת וִיבָרְכוּ עָלָיו:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת:

אַחַר שֶׁיֹּאכְלוּ מְעַט יֹאמְרוּ פְסוּקִים בְּעִנְיַן חִטָּה וְלֶחֶם:

וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ: כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:

יָשַׁב רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְדָרַשׁ: עֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַצְמִיחַ כִּכְּרוֹת שֶׁל לֶחֶם עַל הָעֵצִים (שַׁבָּת ל')

יִקְחוּ כוֹס יַיִן אוֹ מִיץ עֲנָבִים וִיבָרְכוּ:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן:

יֹאמְרוּ פְּסוּקִים וּמִדְרָשִׁים:

וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד:

לָמָה הַיַּיִן נִקְרָא גַם יַיִן וְגַם תִּירוֹשׁ? יַיִן – עַל שֵׁם שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה לָעוֹלָם, תִּירוֹשׁ – שֶׁכָּל הַמִּתְגָּרֶה בוֹ נַעֲשָׂה רָשׁ. רַב כַּהֲנָא רָמֵי: כְּתִיב תִירָשׁ וְקָרֵינַן תִּירוֹשׁ, זָכָה – נַעֲשָׂה רֹאשׁ, לֹא זָכָה – נַעֲשָׂה רָשׁ. (יוֹמָא עו').

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים" אִם אֲנָשִׁים מְשַׂמֵּחַ – אֱלֹהִים בְּמָה מְשַׂמֵּחַ? מִכָּאן, שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן! (בְּרָכוֹת לה').

ר' יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָה אוֹמֵר בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְבָשָׂר שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" עַכְשָׁיו אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְיַיִן שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ:

יִקַּח זַיִת, וְאִם אֵין לוֹ זַיִת יִקַּח תָּמָר אוֹ תְאֵנָה אוֹ רִמּוֹן וִיבָרֵךְ בְּקוֹל רָם, וִיכַוֵּן שֶׁבְּבִרְכַּת הָעֵץ הַזּוֹ הוּא פוֹטֵר אֶת כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן שֶׁיֵּשׁ עַל הַשֻּׁלְחָן.

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ

לְאַחַר אֲכִילַת זָיִת יֹאמַר:

"זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְּרִי תֹּאַר קָרָא ה' שְׁמֶךְ" כְּשֵׁם שֶׁהַשֶּׁמֶן מֵאִיר – כָּךְ ביהמ"ק מֵאִיר לְכָל הָעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָלְכוּ גּוֹיִם לְאוֹרֵךְ", לָכֵן נִקְרָאוּ אֲבוֹתֵינוּ זַיִת רַעֲנָן שֶׁהֵם מְאִירִים לַכֹּל בֶּאֱמוּנָתָם"

לְאַחַר אֲכִילַת תָּמָר יֹאמַר:

דָּרַשׁ רַבִּי חִיָּיא בַּר לוּלְיָנִי: כָּתוּב: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה, אִם נֶאֱמַר תָּמָר לָמָה נֶאֱמַר אֶרֶז, וְאִם נֶאֱמַר אֶרֶז לָמָה נֶאֱמַר תָּמָר?

אִלּוּ נֶאֱמַר תָּמָר וְלֹא נֶאֱמַר אֶרֶז הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה תָמָר אֵין גִּזְעוֹ מַחְלִיף – אַף צַדִּיק חַס וְחָלִילָה אֵין גִּזְעוֹ מַחְלִיף – לְכָךְ נֶאֱמַר אֶרֶז,

אִלּוּ נֶאֱמַר אֶרֶז וְלֹא נֶאֱמַר תָּמָר, הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה אֶרֶז אֵין עוֹשֶׂה פֵרוֹת – אַף צַדִּיק חַס וְחָלִילָה אֵין עוֹשֶׂה פֵרוֹת – לְכָךְ נֶאֱמַר תָּמָר וְנֶאֱמַר אֶרֶז (תַּעֲנִית כה')

לְאַחַר אֲכִילַת תְּאֵנָה יֹאמַר:

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּתוּב: "נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ"?

לָמָה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תוֹרָה לִתְאֵנָה? מָה עֵץ תְּאֵנָה זֶה כָל זְמַן שֶׁאָדָם מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ מוֹצֵא בוֹ תְאֵנִים. אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה כֵן כָּל זְמַן שֶׁאָדָם הוֹגֶה בָהֶם מוֹצֵא בָהֶם טָעַם טוֹב.

לְאַחַר אֲכִילַת רִמּוֹן יֹאמַר:

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אֵין אוֹר גֵּיהִנֹּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן קַל וָחֹמֶר מִמִּזְבַּח הַזָּהָב, מָה מִזְבַּח הַזָּהָב שֶׁאֵין עָלָיו אֶלָּא כְעֹבִי דִינָר זָהָב עָמַד כַּמָּה שָׁנִים וְלֹא שָׁלְטָה בוֹ הָאוֹר,

פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּלֵיאִין מִצְווֹת כָּרִמּוֹן שֶׁנֶּאֱמַר: כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אַל תִּקְרֵי רַקָּתֵךְ אֶלָּא רֵיקָתֵיךְ, שֶׁאֲפִילוּ רֵיקָנִין שֶׁבָּךְ מְלֵיאִין מִצְווֹת כָּרִמּוֹן – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה" (עֵרוּבִין דַּף יט ע"א).

לְאַחַר אֲכִילַת אֱגוֹז יֹאמַר:

אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים.

לָמָה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לֶאֱגוֹז מָה אֱגוֹז זֶה אַתָּה רוֹאֶה אוֹתוֹ כֻלּוֹ עֵץ וְאֵין תּוֹכוֹ נִכָּר, אַךְ כְּשֶׁאַתָּה פוֹצְעוֹ אַתָּה מוֹצְאוֹ מָלֵא מְגוּרוֹת מְגוּרוֹת שֶׁל אוֹכְלִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל – צְנוּעִים וְעַנְוְותָנִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם וְאֵין תַּלְמִידִים שֶׁבָּהֶן נִכָּרִים וְאֵין מִתְפָּאֲרִים לְהַכְרִיז עַל שִׁבְחָן, אַךְ אִם אַתָּה בוֹדְקָם אַתָּה מוֹצֵא אוֹתָם מְלֵאִים חָכְמָה. וְכֵן, מָה אֱגוֹז זֶה נוֹפֵל בְּטִיט וְאֵין מָה שֶׁבְּתוֹכוֹ נִמְאָס – אַף יִשְׂרָאֵל גּוֹלִים לְבֵין הָאֻמּוֹת וְלוֹקִים מַלְקִיּוֹת הַרְבֵּה וּבְכָל זֹאת – אֵין מַעֲשֵׂיהֶם נִמְאָסִים:

לְאַחַר אֲכִילַת אֶתְרוֹג יֹאמַר:

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר – זֶה הָאֶתְרוֹג. וְהוּא מְרַמֵּז עַל הַשְּׁכִינָה, וְעַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, וְעַל הַנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה שֶׁל כָּל יְהוּדִי. וְלָכֵן צָרִיךְ לִהְיוֹת נָקִי מִכָּל פְּגָם וְכֶתֶם, כִּי הַנְּשָׁמָה טְהוֹרָה הִיא וּצְרִיכָה לְהִשָּׁאֵר נְקִיָּה מֵחֶטְאֵי הָעוֹלָם.

לְאַחַר אֲכִילַת תַּפּוּחַ יֹאמַר:

כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי:

יִקְחוּ פְרִי מִפֵּרוֹת הָאֲדָמָה וִיבָרְכוּ:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה

יִקְחוּ מאכל כלשהו שברכתו "שהכל" (כמו סוכריה או שוקולד) וִיבָרְכוּ:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ

שירִים הַקְּשׁוּרִים לְטוּ בִּשְׁבָט:

צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה, אֶרֶץ זָבַת חָלָב, עֵץ חַיִּים הִיא, וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל, בָּרְכֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר תָּמִיד.

ברכה אחרונה לאחר שתיית רביעית משקה או אחר פירות שאינם משבעת המינים

בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת, וְִחֶסְרוֹנָן עַל כָּל מַה שֶׁבָּרָאתָ לְהַחֲיוֹת בָּהֶם נֶפֶשׁ כָּל חָי בָּרוּךְ חַי הָעוֹלָמִים.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה

תקומתו של העץ איננה מושרשת בענפיו, בעליו או בפירותיו המוארים, אלא דווקא בשורשיו – אותם חלקים נסתרים מן העין, המחוזקים במעמקי האדמה, במקום אשר הרוחות והסערות אינן מגיעות אליו. השורשים יונקים ממקור מים חיים, מקור של התחדשות מתמדת.
על כן, אין העץ נבהל בשעה שהסערות מנענעות אותו ומכופפות את גזעו; כל עוד לא נעקר משורשיו – עתידה להיות לו תקומה. יתר על כן, לא זו בלבד שאין הוא מפסיד מן המאבק, אלא אדרבה – הוא מחליף כוח ומתחזק.
כן הוא האדם: כל זמן שהוא דבוק בשורשיו הרוחניים, אין רוח שבעולם שיכולה לעוקרו ממקומו, והניסיונות עצמם נעשים מנוף להתחדשות ולצמיחה. (הרש"ר הירש)

הפסוק “כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה” (דברים כ' יט') נאמר בפשטו בהקשר דיני בל תשחית במצור, אולם חז״ל ורבותינו עמדו על הדמיון העמוק שבין האדם לעץ.ונציין מעט מהם:

א. שורש ונוף
כשם שהעץ עומד על שורשיו הנסתרים מן העין, כן האדם עומד על שורשיו הרוחניים – אמונה, חינוך, מידות. אם השורש בריא, הנוף והפירות מתוקנים; ואם נפגם השורש, הפגם מתגלה למעלה.(קהלת רבה ז, ח)

ב. צמיחה הדרגתית
העץ אינו גדל בבת אחת, אלא מעט־מעט; כך האדם – “גדול תלמוד שמביא לידי מעשה”, והקניינים הרוחניים נרכשים בעמל ובזמן.(רמב״ם, הל’ תלמוד תורה פ״ג.)

ג. פירות
תכלית העץ – להוציא פרי; ותכלית האדם – להוציא פירות של תורה, מעשים טובים והשפעה לזולתו. אדם שאינו “עושה פירות” – חסר מתכליתו.(אבות ג', יז').

ד. צורך בגיזום
עץ שאינו נגזם – מתפשט בפראות ופירותיו נפגמים; כך האדם זקוק ל“גיזום” של תיקון המידות, משמעת וגבולות.(נתיב המוסר).

ה. תלות בסביבה
העץ מושפע מן הקרקע, המים והשמש; האדם מושפע מסביבתו, חבריו ואווירת ביתו. “אוי לרשע ואוי לשכנו”. (סוכה נו.)

ו. חיים ושבריריות
כמו שעץ עלול להיפגע מסופה, כן האדם עומד בניסיונות; אך אם שורשיו עמוקים – יעמוד.

ז. זמני פריחה וקמילה
העץ אינו נותן פריו כל השנה, יש עת חורף שבה הוא “עומד”, ונראה כלפי חוץ כקופא על שמריו, אך בפנימיותו הוא אוגר כוחות. כך האדם – יש זמנים של עלייה והתלהבות, ויש זמנים של יובש וירידה. אין הירידה סימן לחידלון, אלא שלב טבעי בצמיחה.

ח. עומק השורשים כנגד גובה העץ
ככל שהעץ גבוה יותר – שורשיו צריכים להיות עמוקים וחזקים יותר. כן האדם: ככל שהוא שואף לגדולה בתורה, בהשפעה ובמנהיגות, כך נדרש ממנו ענווה, יראת שמים ויסוד פנימי איתן, לבל ייפול מגאווה או ממשבר.

ט. שתילה והעתקה
עץ צעיר ניתן להעברה ממקום למקום, אולם עץ זקן – קשה לעוקרו בלא נזק. כך בילדות ובנעורים קל לעצב מידות והרגלים, ואילו בבגרות הדבר אפשרי אך דורש מאמץ מרובה. מכאן גודל האחריות של החינוך בגיל הרך.(אבות ' כ')

י. אילן סרק ואילן מאכל
יש עץ שמרשים ביופיו אך אינו נותן פרי, ויש עץ פשוט שנותן פרי לרבים. כך האדם – לא במראה החיצוני ולא בכישרון בלבד נמדד ערכו, אלא בתרומתו ובפירות מעשיו.(סוכה מה ע״ב)יא. חיבור לשמים
העץ נטוע בארץ אך פונה לשמים; האדם חי בעולם המעשה אך נשמתו שואפת למעלה. שלמותו היא באיזון – רגליו על הקרקע וראשו בשמים.
נפש החיים שער א.