על הפרשה: ניצבים וילך

הדי הפרשה הקודמת טרם שקטו

בפרשה הקודמת משה רבינו ע"ה החריף את הטון בנוגע לחובת קיום המצוות, ובשם ה' הזהיר את עם ישראל אזהרות חמורות לבל יסטו מדרך הישר ולבל יעברו על דרך התורה.

לא רק שהוא מרחיב אודות החובה, הוא גם מזהיר, ומספר ומתאר מה יקרה לוּ הם לא יאמינו בה' ולא יקיימו את תורתו ומצוותיו.

וכי כך מנהיג אוהב ואהוב נפרד?

פרשנים ואנשי הגות ומחשבה מתקשים מאוד בהבנת מה שהתרחש בין משה רבינו לעם ישראל בפרידה הזו מה ראה לנכון המנהיג הגדול ביותר בתולדות העם היהודי להיפרד כך מעם שהנהיג כה רבות, והלא מטבע הדברים היה צפוי שהוא ירעיף עליהם בדברי קרבה חום ואהבה, בברכות ואיחולים להצלחה בהמשך, מה פתאום המעמד הופך להיות מעמד של אזהרות על גבי אזהרות, חשבון נפש נוקב ומחמיר, והדגשת כל האירועים השליליים של עם ישראל.

אשרי אדם המפחד תמיד- זהירות עדיפה על זחיחות

יש מקומות שכאשר ישנה שאלה עונים עליה, וכאשר ישנה קושיא אזי מתרצים עליה.

כאן, מהשאלה לומדים, מהשאלה מחכימים, ומהשאלה הזו מבססים בעלי המוסר יסוד עצום.

היסוד הוא כי תפקידו של מנהיג הוא לעשות הכל בכדי שיהיה לצאן מרעיתו כמה שיותר טוב, להוביל אותם אל עבר הטוב הנצחי בכל אמצעי שרק אפשר, תפקידו אינו לייצר רגעים מרגשים או לגרום הנאה וליצור יחסי קירבה וחום בינו לבינם, הוא על תקן מנהיג ולא על תקן אטרקציה.

ומשה מבין כי בפרידתו ישנו פוטנצייאל עצום למשבר בין ה' לבין עם ישראל, ולכן הוא מבין שהכל תלוי בו ובאיך הוא ייפרד, ועליו ברגעים אלו לייצר כמה שיותר הבנה מעמיקה על חובת השמירה וקיום התורה.

אם הוא יתעסק בו ובנחמדות שלו, זה יפגע במטרה המרכזית

אם הוא יתעסק בלהעצים ולהאדיר להחמיר ולהגדיר ביתר שאת את עוצמת התורה ואת עוצם החובה לשמור אותה.

לשמור ולקיים את התורה זה לא רק יתרון מבחינת העם, זו היא מטרתו וזו היא סיבת קיומו ובלעדיה אין לו זכות קיום.

הדרך שלו לעשות את זה היא לשים את האמת על השולחן ובמלא העוצמה, אחרי שהמסר יובן הוא יתפנה לברכות לשבטים ולפרידה מוסדרת יותר, אך קודם הוא חייב לדאוג לכך.

"ימים נוראים" בפתח.

בהקשר ישיר לתקופה הסיפור הזה מתווה לנו דרך בהבנת הצורך להתכונן בצורה שאיננה זחיחה וקלילה, כי אם להבין שהימים האלו ניתנו לנו כמתנה לא בשביל להעביר אותם בצלילים והרצאות נחמדות, כי אם להיכנס להליך נוקב של חשבון נפש, של ניקוי וליבון, של חזרה בתשובה מעמיקה ומכל הלב, לקחת את התקופה בשיא הרצינות ובמלֹא החומרה, וזה מה שיבטיח לנו את היכולת לעמוד במשימה בעזרת ה'.